הסדר הציבורי
אחרי המעשים נמשכים הלבבות
כתב וצילם: ניר פפרברג

שיבוש היומיום מתוקף ההנחיות לשעת חירום, ההולכות ומתערפלות סביבנו, הוליד מגיפה כלכלית. ניהולו הכושל של המשבר הבריאותי התעצם לכדי קרע חברתי, ומשבר אמון חריף בין הציבור לנבחריו. אלה מעגנים עצמם בחסות המגיפה הנגיפית העולמית שפוקדת אותנו. תחושות הייאוש המחריפות מניעות את האזרחים בחוסר נחת. יושבי הבתים יוצאים וממלאים את רחובות העיר, ובהפגנות של סולידריות מוכתרים אזורים עירוניים מרכזיים לרגע כאוטונומיים: הציבור דורש את רחובותיו. את עריו. את ארצו.


ההפגנות הרבות שפוקדות את ישראל בימים אלה, הן ביטוי למאבק אזרחי רחב, ששולח אותותיו בכל זרועות החברה הישראלית. רשלנות הממשלה בטיפול במשבר הקורונה חידדה במשך חודשים ארוכים תסכול של יחידים, שהלך והתגבש לכדי מחאה אזרחית רחבה בשבועיים האחרונים. הכללים שעל פיהם מתנהלת החברה סביבנו אינם ברורים לנו, או שאינם חפים מרבב. המצוקות החדשות שהולידו המשבר וניהולו הכושל, הן שהוציאו אזרחים מן השורה אל הרחובות. התייצבנו, צעדנו והפגנו סולידריות לנוכח כשלי הממשלה ומערכותיה. פקעה ההמתנה הציבורית הארוכה לקראת תכניות הרווחה המובטחות. מתוך השבר החברתי הרחב, מאסו האזרחים בדרישה לשאת בנטל אחריות הממשלה. זעם המצוקות גאה, והרעב נתן אותותיו. מעצם סדרי עדיפויות משובשים, מצטברת בימים אלה ברחובות הערים תחושת הנתק שבין השלטון לאזרחים. משלמי ומשלמות המיסים יוצאים להיאבק על זכויותיהם הבסיסיות. 

מתוקף הזכות להפגין על רקע חברתי ו/או פוליטי, המעוגנת כזכות חוקתית – אקט ההפגנה הוא ביטוי ישיר לאוטונומיה של הרצון הפרטי - חופש הבחירה וחופש הפסילה. ההגנה על זכות זו הכרחית לקבוצות מוחלשות שסובלות מהיעדר נגישות למוקדי הכוח. מכאן, שזירת הביטוי הציבורית – רחובות וכיכרות העיר – היא המקום העיקרי בה מסוגלים האזרחים שנפגעו אנושות במשבר המתמשך, להשמיע את קולם, לעמוד על זכויותיהם, למחות ולהשפיע. חופש הביטוי, חופש ההפגנה וחופש התהלוכה שלנו כאזרחים, אין משמעותם חופש לבטא עניינים הערבים לאוזן בצעידה נעימה לאורך רחובותיה של עיר, כי אם הצעידה היא זכות אזרחית, שאינה קשורה במידת החיבה או הכעס שהיא מעוררת בשלטון, על אף שזה נבחר במערכת בחירות דמוקרטית.

האם הערים שלנו מאפשרות לנו לממש את זכויותינו אלה הבסיסיות במרחב? האם ברשותם של נבחרי הציבור, נציגנו ונציגי שותפותינו לפרויקט הישראלי – לעצור מבעדנו לממש ביקורת חריפה זו המכוונת אליהם? אנחנו נוכחים במגיפה עולמית שלא פסחה על הארץ, ובתוכה במשבר כלכלי-חברתי מהקשים שידעה ישראל. אנו עדים לאסופת מחאות על התנהלות והתנערות ממשלתית מטרידה. הלא ברחובותינו נצעד ונזעק זעקתינו ברעש גדול אל מול בית הנבחרים אשר איבד את אמון הציבור המוחלש? "הפרת סדר" יאמרו, "אנרכיה". האין ערינו ברשותנו האזרחים? מדוע תכותר עיר הבירה פרשים פרשים חמושים רכובים? מיהו זה אויב הציבור? הרי הקריאה, קריאה אזרחית היא - להצלה. במערכת המאבקים הנוכחית שבין המחאה האזרחית לבין כוחות המשטרה ניתן לראות מאבק של ממש על רחובותיה של העיר – למי הם? 

הפגנה כאירוע מרחבי מחולל של הפרת הסדר

מי הפר הסדר? אזרחים קוראים לכלל הציבור – צאו! והרי אזרחים אלו שאמונים על סדר היום הציבורי – הם אינם מפריו, כי אם דורשיו. הביטו בנו – נאספנו יחד לדרוש את הסדר הציבורי, לדרוש הסדר בתוך כאוס שלטוני. ואכן, ההפגנה מעצם מהותה מתקיימת כאירוע משבש, הרי זוהי מהות ההתקוממות – ננער יחדיו את אלה המעזים לפגוע בנו ובזכויותינו הבסיסיות לקיום ראוי והגון כפרטים בחברה. נרים קול מאוחד על אלה שמעלו בתפקידם כשליחי הציבור, אלה שמתרפקים בנהנתנות בזויה על מושב בית הנבחרים עד לכדי מושב לצים, וכושלים בניהול המשברים. מי פה בתפקיד המשבש? אזרחים מאסו בניהול עצמאי ומאולתר של משברים לאומיים. אל מול שרים שבעים הלועגים לרעבים, הרי אלה הם משבשי ומפרי הסדר הציבורי. 

אל מול היומיום האזרחי בו נוכח בערי הארץ הניכור האינטימי שבין יושביה, ובפרט במהלך משבר בו צרורות תקנות המגבילות את תנועת האזרחים –  בהפגנה יש לציבור זמן ומרחב משלו. "המרחב הציבורי" - בהחלט ציבורי, והוא אוחז בו כציבור שמתבצר בתרבות של סולידריות. הזרות הבינאישית מתמוססת לכדי אחווה ושותפות גורל אזרחית. הרחובות אותם הרחובות, אך כעת הציבור ניצב בהם כקולקטיב, וקורא לאחיו ואחיותיו בשותפות הברית האזרחית-ישראלית: "צאו מהמרפסת - הרווחה קורסת". זוהי הכרזה לכל באי העיר בדבר זכויות האדם והאזרח. והנה יוצאים האזרחים מחלליהם הפרטיים, כי הנה הרווחה - הרווחה שלנו - מתפוררת, ואנו עומדים מאוחדים אל מול שלטון משובש ומשבש.

אזרחים ניצבים אל מול גבולות ארעיים שמציבה המשטרה בעריהם. זו הממונה על ביטחון האזרחים בתוך תחומי המדינה והעיר, היא המגבילה תנועתם ומחאתם החופשית ברחובותיהם, כזרוע מבצעת של השלטון הריבון. היא המפזרת בכוח אלים, מופרז ומופרך, את ציבור משלמי ומשלמות המיסים במחאתנו האזרחית הלגיטימית, ומפרקת קריאתנו לסיוע מידי מצד מקבלי ההחלטות - למימוש בהול של זכויות אדם בסיסיות – ביניהן הזכות לעבודה ולביטחון תזונתי.

מדוע שנצטמצם לכדי נוסטלגיה לעבר או נוסטלגיה לעתיד?

פתחנו דלתות ביתנו, ופסענו החוצה מן השפיפות המלנכולית. זה מהלך כל-כך אנושי – קירוב לבבות שמתגבש מתוך צער של ציבור, שחדל מפרקטיקות של נרמול התסכול. מותר לפנות לנציגי הציבור ולומר בקול תקיף – שכחתם. אנחנו מתרגלים אופטימיות פטריוטית מתחדשת מתוך הזעם, וגולשים החוצה מן הבתים, מתוך המרחבים הווירטואליים שעל הרצף שבין אפתיות וזעם אלים טוקבקיסטי מתפרץ. מתוך רשתות חברתיות דיגיטליות - אל הרחוב, ההתקוממות עולה כאקט מרחיב לב, וניצבת כרשת חברתית אזרחית איתנה במרחב הציבורי – לעיני כל. ההגמוניה הפוליטית הפריבילגית מתברברת בחדרי חדריה, באותה ראווה מוכרת ומעייפת, סביב סמנטיקת אות הקין של אזרחים כאנרכיסטים ברחובותיהם, בעוד שבמרכזי הערים נשטפים משוללי הזכות לעתיד בזרנוקיה האלימים של רשות החוק, ומוטלים ארצה על ארצם. ביחד, כואבים את כאבם המשותף, וזועמים את זעמם – מצפים לאחריות לאומית שלטונית, שנעדרת. 

 

אנחנו לא "ממתינים" למהפכה, אלא דורשים צדק ויושר. פני האזרחים לשלום. אין זו הכרזת מלחמה (הלקסיקון הבטחוני הולאם זה מכבר ליושבי הצמרת המדינית כטקטיקה כזו או אחרת) – כי אם הכרזה לאומית של ערבות הדדית. הדרישה לשלום הציבור.  והנה משבר ועוד משבר, ויצאנו יחד להתקומם בפומבי ובגאווה. אין בושה בדרישה לחולל שינוי בתודעה השלטונית. אל מול קריאה להתפטרות, מצוטטים כתבי האישום נגד ראש הממשלה המנופחת בתולדותינו: שוחד, מרמה והפרת אמונים. קריאות "בושה" עוקבות. בימים בהם האזרחים בוחרים לחדש את הברית שבקשר בין הפרטי לציבורי - צרת רבים מולידה במרחב הציבורי מחאת נגד כתגובה לפוליטיקה לא רציונלית. קשה להמשיך לפהק כשמפחדים, אז נפגשים. הציבור הישראלי דורש את רחובותיו. אנחנו צועדים בהם וקוראים בקול מאוחד לאמפתיה.

השנה 2020. המפה סגורה. אנו אזרחי המדינה. הדרך חזרה לשליטה שאבדה בחיינו האזרחיים עוברת עדיין ברחוב. מן הבית אל בית הנבחרים, מתמלאים הרחובות בציבור שקורא למנהיגות הולמת וראויה. הדרישה: הנהגה הוגנת והגונה. אנו מייצרים לנו אזור קטן וארעי של אוטונומיה – להימלט ולו לזמן מה ובמקום מוגבל מהשלטון. אין אלה "פסטיבלים" או פרעות אלימות. אנחנו מנצלים את חלון ההזדמנויות הזה כדי לחגוג ולבסס בראווה את כוחו של הציבור המאוגד. אמנם זרים אנחנו, אך שותפים בדרך. בכיכרות ערינו אנו להקה חמה הולכת וגדלה של אזרחים דורשי צדק - לא דורשי צדקה.

אנחנו העובדות והעובדים הסוציאליים, בעלי העסקים וצרכניהם, עובדי שירותי הרפואה, הרווחה, החינוך, התרבות, עצמאים ושכירים, מגזר פרטי ומגזר ציבורי, סטודנטים, חיילים לשעבר ושאינם, מתפרנסים בכבוד ומתנדבים ביושר, אנו בנים ובנות להורינו והורים לילדינו. אנחנו מניעי הכלכלה, איבריה הפנימיים ביותר של המדינה. אל תאמרו 'אנרכיסטים' כי אם פטריוטים רלוונטיים, משלמי המיסים, הדוחות, הקנסות, הארנונות, מכבדי התקנות, מפרישי הגמלאות, שיוצאים בקריאה לאחינו ואחיותינו מכלל המגזרים להתנער מהצער, התסכול, והבושה – ולעמוד יחד. אל מול בית נבחרים כושל, שלפרקים אף בז לנו האזרחים, ונוהג בנו בזרות – רב כאבנו, ואנו ממלאים רחובותינו וכיכרות ערינו וחוגגים ביחד תרבות של סולידריות ישראלית בכאב גדול ומשותף. בני אדם, אזרחי המדינה, עומדים פנים אל פנים ומשלבים כוחות. 


גל ההפגנות הוא ביטוי מיקרו-מרחבי להתנגדות אזרחית אל מול שיכרון ההיררכיה שעיוור את השלטון. הציבור מאס בנבחרי ציבור נהנתנים. אלה שזוכים לביטחונותיהם בתרבות של ראווה מנופחת, מסיתים מבט עיוור אל מול "האדם הפשוט" הקורס תחת נטל המגיפה הכלכלית, תחת הנחיות לשעת חירום בהן נלכד. כיכר פאריז שבירושלים מתמלאת תסכול וצער, וזו הופכת מוקד עליה לרגל, אוספת ומארחת אזרחים מבתיהם, בפתח בית ראש הממשלה. הנה אנחנו יחד. לא כואבים כאב פרטי בחדרי חדרינו. אין בושה במחאה. כציבור הצועד ברחובותיו הבושה מופנית כעת לנבחרינו. עצורים מלפני בריקדה משטרתית, או צועדים אחריה - ננכיח את צערנו ברחובות. נתזכר את הריבון, שאינו ריבונו של עולם, ברעות שלנו. היציאה מן הבתים והצעידה המשותפת בערים, שמשנות פניהן לכמה רגעים, היא-היא הביטוי הראשוני והמרגש להיותנו חופשיים בארצנו. מרחובות העיר עולה קריאה אזרחית לגיטימית – בשלה העת להתעורר.

בגוף כואב. בלב רעב. כאן הוא ביתי.

Contact us at: massa.arch@gmail.com
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle