בפרוייקט אני מצלם מרפסות אשר היו פתוחות ונסגרו. כל המרפסות המצולמות הן מתל אביב. לאחר מכן אני מבודד אותן מהרקע בו הן מצויות על מנת למקד את ההתבוננות בהן כיחידות בפני עצמן ולהדגיש את הסגירות שלהן. 
סגירת המרפסת היא אקט אלים הכופה את עצמו על הנוף האדריכלי ועל המרחב הציבורי. אקט זה הושפע והשפיע על תהליכי ניתוק, בידוד והסתגרות בחברה הישראלית. זאת לעומת המרפסת הפתוחה המשמשת ככלי מרכזי לתקשורת בין דיירים ומחזקת את תפיסת האוטופייה והלכידות שבמרחב הציבורי. 
תופעה זו החלה מהצורך הכלכלי בו אנשים היו זקוקים לחלל נוסף לישון או לאיחסון ובכך אהציבורי וחלקן מתעלמות ממנו.